"חרם" היא מילה גסה ורעה, וכשזו החוצפנית רק מעיזה להתקרב לילד או ילדה, אמא שלהם בועטת בה בכוחות כל כך עצומים שאפילו היא לא ידעה שיש לה. אם רק עולה החשש, אותה האמא המצויה נלחמת בחירוף נפש, תוך שהיא מערבת את כל מי שיש לו זוג אוזניים: המנהלת, היועצת, המפקחת, העיתונים, ראש העיר והקו האדום של ראש הממשלה. ההיסטריה מחרם משולה לפצצת אטום, עם אפקט השפעה הרסני שזורע הרס ברדיוס עצום.
אלא אם כן, זאת אמא של יהלי.
יהלי הוא ילד נעים ונוח לבריות, שבבוקר שגרתי, אחד הילדים בכיתה החליט שיש לו אוזניים בולטות. הוא סחף אחריו את שאר הילדים וכולם התחילו לקרוא לו יהלי אוזניים. אחר כך הילדים הפסיקו להזמין אותו למסיבות יום הולדת, ומפה לשם, אף אחד לא רצה לשחק איתו בהפסקה. יום אחד, מישהו מהילדים הדביק לו על הגב ציור של אוזן, אבל לא ציור יפה בכלל. ציור מכוער של אוזן שעושה לך חור בלב.
להורדת האפליקציה של כל העיר באנדרואיד
להורדת האפליקציה של כל העיר באייפון
אמא של יהלי שראתה אותו מתייסר בלי דמעות, יכלה להתקשר למורה, לאמא של הצייר, לאמא של הילד האחרון שחגג יום הולדת והזמין את כל הבנים חוץ מיהלי, גם לאמא של הילד שאמר שיד ימין של יהלי יותר ארוכה מיד שמאל, ושזה מדבק. היא יכלה להעביר אותו כיתה, ולהתלונן עד שנת 2035. היא אפילו יכלה להעביר אותו לבית ספר אנתרופוסופי. היא יכלה לעשות את כל זה ויותר, אבל היא בחרה שלא.
במקום להתערב היא שאלה אותו, מה היה רוצה שתעשה. לבקשתו היא לא התערבה, אבל לא לפני שהבטיח לה, ואפילו נדר נדר שיספר לה בפרטי פרטים את כל מה שיקרה, גם אם יהיה קשה לחזור על המילים שיספוג, וגם אם יתבייש במעשים שיעשה, או שיעשו לו, והיא בכל מקרה תהיה לצידו, ולא משנה מה יוליד היום. הם צוות, בלתי ניתנים לשבירה.
בלב כבד ודואג היא שלחה אותו לבית הספר, לא לפני שמילאה את הילקוט בשוקולדים וממתקים צבעוניים שידע שהיא נוכחת בקשיים שיצוצו בכל שיעור, בכל תא של הילקוט ובכל רגע של היום.
ואחרי שיצא מהבית, פרצה בבכי, ולא הצליחה להירגע, ולא הלכה לעבודה. היא חיכתה שישוב, דרוכה, עם מתנות מפנקות, שידעה שלא ינחמו אותו בכלל, אבל עזרו לה כשלא יכלה לעשות כלום, חוץ מלחכות.
הימים עברו, והיא בכתה הרבה מאוד, כי המצב בכיתה החמיר, ולא המנהלת, היועצת, או המחנכת הצליחו לשפר את האווירה. עד שבאחת ההפסקות, מישהו מהילדים אמר שגם לאמא של יהלי יש אוזניים בולטות.
באותו הרגע הזמן עצר מלכת, ויהלי הרגיש איך כל הילדים מסביב נעלמים, ויחד איתם הרעש ומגרשי הספורט, ואפילו הפחד שלו. פתאום הוא לא היה בחצר בית הספר. הוא עמד מול הילד שהעיז לצחוק על אמא שלו לבד. והכעס שעלה בו לא היה ניתן לריסון. יהלי תפס את הילד בחולצה ודחף אותו לקיר וצעק עליו מכל הלב, צעקות שהכילו את כל הקשיים שעבר. הוא עבר ממגננה להתקפה, והוא התגלה כווירטואוז, ולסיומת חתם בזה שאם עוד פעם אחת הוא יצחק עליו או על אמא שלו, הוא יספר לכל הילדים בכיתה שיש לו ציפורן חודרנית וזה אחושילינג מדבק, ואף אחד לא רוצה ציפורן חודרנית.
***
כשאני מספרת את הסיפור של יהלי לאימהות אחרות כולן אומרות, שלתת לילדים להתמודד ולפתור את הבעיות שלהם, זה רעיון מצוין וכל הכבוד לאמא של יהלי, עד שזה קורה לילדים שלהם.
נכון לרגע זה עוד לא פגשתי את האמא שהצליחה לשבת בצד ולתת לבן או לבת שלה לנהל את החרם שעושים נגדו בכיתה. הן ישר מאיימות שיעבירו את הילד כיתה, ובכך בעצם מלמדות שאותו שאם קשה לו שיברח. לפעמים הן מתקשרות להורים של הילדים המציקנים, שזה בעצם אומר, אני מעבירה את זה לטיפול של מישהו שיש לו יותר כוח משיש לך.
אבל חשוב לזכור, שלכוח יש הרבה צורות, ואני יודעת את זה כי הסיפור של יהלי זה גם הסיפור שלי, ושל עוד כמה ילדים אחרים, שהאימהות שלהן הכינו אותם לג'ונגל של החיים מגיל בית ספר. ואם אתם מודאגים, העובדה שעשו עלי חרם לא השאירה בי שום צלקות, או משקעים, להפך זה היה שיעור טוב בכישורי חיים.
