אם הייתם באים לבקר אותנו לפני ארבע שנים הייתם רואים טלוויזיה דלוקה עם ערוץ בייבי עבור נדב שרק נולד, נעם בן ה-7 על הטאבלט, טליה בת ה-4 צופה בסרטוני בובות ביוטיוב ואני כנראה מחפשת עוד לייקים על פוסט שפרסמתי בפייסבוק. גם בן זוגי היה חלק מה'חגיגה' – עיניו היו ממוקדות על המסך, בכל זאת עבודה. בוקר, צהריים וערב הסמארטפון תפס לנו את העיניים, בין ביס לביס, בין מטלה למטלה.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של כל העיר מודיעין
"כל העיר מודיעין" – גם באינסטגרם
באותה תקופה החלטנו לטוס לשנתיים לסן דייגו, ארצות הברית. שם נחשפתי למחקרים, הרצאות טד וכתבות על הסכנות הטמונות בשהייה ממושכת מול מסך. בנקודה זו החלטנו להגביל את זמן השימוש לכל אחד מבני הבית והגבלנו במרחב – אין טלפונים בסלון. בהתחלה היה קשה מנשוא, אבל לאט-לאט הצלחנו להטמיע את הנוהג החדש. ההבדל היה משמעותי. במקום דממה, היה רחשושים של שיח, ויכוחים, צחקוקים. פגשתי את העיניים של הילדים שחיפשו את העיניים שלי. ובשורה תחתונה זה הרגיש נכון. אפילו הקלה.
כשחזרנו לארץ, ושלחתי את ילדיי לבית הספר, גיליתי שכמעט לכל ילד בכיתה ג' יש סמארטפון. שנה שלמה נלחמתי על הסברה להורים ולילדים כמה הרסניים המסכים, אבל מסתבר שהפחדה לא עובדת. ובטח שלא כשמדובר במכשיר שדבוק לכולנו לכף היד.
יעל גודמן-קורדה (צילום: פרטי)
התחלתי לחפש אלטרנטיבות. אם הבעיה היא התמכרות אז צריך למצוא פתרון. מה כן אפשר להציע במקום שהייה ממושכת מול מסכים? מצאתי כל מיני פעילויות, ארגונים, ויזמנו פעילות במועצת תלמידים – שעת משפחה בבית, אבל שום דבר שיכול היה להקטין באופן משמעותי את זמן המסך של ילדי בית הספר היסודי.
דיברתי בייאוש עם חברה שסיפרה לי על יוזמה בשם "תנו לגדול על שקט". נכנסתי לפייסבוק וראיתי שתי אמהות שמצאו פתרון פשוט – טלפון ראשון הוא טלפון בטוח. זה בדיוק מה שהיה חסר. פרקטיקה. גייסתי כמה הורים והתחלנו להריץ את המיזם בבית הספר.
שלחנו הודעות, התמקדנו בכתות א'-ג', הזמנתי 30 מכשירים מכספי. העמדנו דוכן. תוך שעה כל המכשירים נקנו. שבוע לאחר מכן הזמינו ממני באופן אישי עוד 15 הורים והפניות ממשיכות להגיע.
יעל גודמן-קורדה, תושבת אבו תור בירושלים, אמא לשלושה ילדים בגילי 11,8,4.
