הטור של ליאת בכרך: חלאס נחמה

ארבע בלרינות יפות ואמרגן אחד רקדו אצלי בסלון אחר הצהריים. ניסיתי להעסיק אותם עם מוזיקה איכותית, עד שאחת הבלרינות אמרה לבלרינה הפרטית שלי, "אמא שלך משעממת".

אני? משעממת? אני אראה לך מה זה משעממת. כנקמה השמעתי את סטטיק ובן אל וכולם פצחו בריקודי אמוק ליד הספה, עליה, וגם קצת מתחת (אחת נפלה).

כשהמוזיקה מיצתה את עצמה, הן עמדו מולי בחצי עיגול. ארבע בנות 4, בן 3, ופודל שמחשיב את עצמו כחלק מהלהקה. "משעמם לנו. מה לעשות עכשיו"? הם שאלו.

עכשיו? תלכו להציק קצת לשכנים, חשבתי בלב ואמרתי "אולי תאכלו פירות"?

"איכססס". כולם ענו פה אחד, ופתאום שמתי לב לתופעה, איך אומרים, מטרידה, שלא לומר מאיימת. ילדה אחת, גירדה בראשה. זה התחיל ביד אחת, והתפתח לשתי ידיים. הילדה שמימינה התחילה גם היא לגרד בראשה. ולפני שהספקתי להפנות את הגב, ולחתוך איזה אפרסמון, הבנתי שמדובר במכת מדינה.

כל החבר'ה עמדו עם שתי הידיים על הראש בגירודים מטורפים. אפילו הכלב התחיל לרדוף אחרי הזנב. כמה שניות אחר כך הסלון שלי היה נראה כמו אקט פעיל של ריקוד גשם אינדיאני.

בערב הגננת שלחה מייל: "נחמה הגיעה לגן. הורים יקרים, בבקשה בדקו את ראשי הילדים. הם נוטים להתגרד".

נטייה להתגרדות זה לא הרושם שאני קיבלתי, בדיוק כפי שבשום מקום לא ראיתי את נחמה.

 

הטור של ליאת בכרך: אלטעזאכן, גרסת 2018 

Notice: הפונקציה wp_get_loading_optimization_attributes נקרא בצורה לא תקינה. An image should not be lazy-loaded and marked as high priority at the same time. למידע נוסף כנסו לניפוי תקלות בוורדפרס. (הודעה זו נוספה בגרסה 6.3.0.) in /home/kolhairmodiin/public_html/wp-includes/functions.php on line 6031

 

גננת יקרה ואהובה, בדגש על אהובה, את והסייעת שלך, והילדים שלך ובאופן כללי כל מה שאת עושה נפלא, בלי עין הרע. טפו.

אבל מה נסגר עם נחמה?

כשאת כותבת להורים שנחמה הגיעה לביקור בגן, אני חושבת על אישה רחבת לב וידיים, שמעמידה סירים של אהבה לכל הנכדים. איזה כיף לילדים! נחמה היא סבתוש עם ניסיון חיים. לעומת ניסיון החיים המצומצם של הטפיל שהולך על ראשי הילדים, ומכיר רק את הקרקפת של בת הארבע שמולי, ומלפני זה של זאתי ששיחקה איתה בבובות. ואם הכינה ממש ברת מזל, אז של מי ששיחק איתה בלגו לפני כן.

וזהו.

אין לה קריירה, היא לא מחזיקה באג'נדה פוליטית, והעובדה שאנחנו בשנת בצורה לא מזיזה לביצים שלה.

למה לא לדייק? אני שואלת, למה לא לתאר את התמונה כפי שהיא נראית במציאות? אם אני הייתי את, גבירתי הגננת, הייתי כותבת: "הורים, לילדים שלכם יש טפילים שמוצצים להם את כל הדם מהראש. תטפלו בבעיה!".

אני רוצה לראות את האמא שפותחת את המייל הזה ודוחה את הטיפול בכינים למחר.