באחד הבקרים, באופן בלתי צפוי שמעתי קול שגלגל אותי במנהרת זמן תלולה לימי הילדות.
"אלטזעכן", "אלטזעכן" – הכריז המגפון עם הקול החלוד. מבלי לראות דבר, כבר עיצבתי תמונה מאורגנת ומסודרת בראש; עגלון מבוגר ומקומט עם שיער מסולסל על החזה ועל העורף, יושב מיוזע וכפוף על עגלה בגופיה וכפכפים (למרות מזג האוויר החורפי). העגלה עמוסה בחפצים, כאלה שאנשים אחרים התעצלו לזרוק לאשפה, כשאת כל הטוב הזה סוחב סוס, שפעם היו לו חיים יותר נוחים, והיום אומר תודה על מה שיש. כך נראה לי לפחות.
רבותיי ההיסטוריה חוזרת! ומתגלגלת אל פתח הבית שלי.
(צילום: תומר אפלבאום)
עומדת בפני הזדמנות מופלאה לשלוף את הילדים שלי ממסכי הטלוויזיה, הטבאלט והנייד. עם השנים למדתי – ככל שגיל הילדים עולה, המסך הולך וקטן. כך או כך, זוהי הזדמנות ללמד את הילדים איך החיים היו נראים פעם, אבל גם לא ממש מזמן. נגיד, משהו כמו בימים שאמא שלהם היתה ילדה – לא ממש מזמן, כבר אמרתי, כן?
מדובר בימים שבהם ההורים שלי היו קונים מוצר חשמלי, והיו מצפים שהוא ישרת אותם 20 שנים. בימים שלא היינו מזדרזים לזרוק דברים, כי אולי עוד נשתמש. הרבה לפני שסין הפכה להיות מעצמת פלסטיק בשקל, שמאז אנחנו רק קונים וזורקים, וקונים שוב בשביל להשליך לפח.
מפה לשם, בפרץ התלהבות יצאתי החוצה בריצה, חמושה במצלמה ובארנק. למרות שידעתי שהוא נוסע כל כך לאט, שאני יכולה גם לעצור לקפה, והוא עדיין יהיה במעלה הרחוב.
לפני שהצלחתי להגביר נשימה, נתקלתי בטנדר כסוף ומנצנץ. מגנט וינטג'-רטרו-מגניב הודבק על צידו ועליו פרטים מדויקים הכוללים קישור לדף פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, טלפון נייד ועוד. ממש מול עיני ראיתי איך האלטעזכן הפך למעצמת דיגיטל של ממש. והאיש שנהג באלטעזכן, גרסת 2018, היה הרבה יותר צעיר ממני ולבוש במיטב בגדי המעצבים.
איזו נקודת מפנה נוראית, איזו אכזבה. התחושה היתה זהה לרגע שבו הבנתי שהדיסקים הרגו את אוסף הקסטות שלי.
לקחתי החלטה. אם ההיסטוריה לא תבוא אלינו מיוזמתה, אנחנו נכריח אותה. בכוח. וגם את הילדים. מצאתי את עצמי עומדת באמצע הסלון מול שלושה ילדים וכלב (שבטוח שהוא הילד הרביעי). מחזיקה את הלפטופ שמציג תמונה של טלפון ציבורי. "מי יודע מה זה?".
"מי לא יודע, זה לוטומט. יהלי אמר שאבא שלו זכה עם זה במיליון שקל". אמר החברמן, והלך להיפגש עם חברים מהכיתה בוואטסאפ. הלוחמת הפכה לפציפיסטית, נקודת שיא נרשמה, כשלראשונה מזה ארבע וחצי שנות קיומה, לא היה לה מה לומר. אחרי שתיקה רועמת, שאלה, "אפשר אלזה?" והלכה לשחק עם הנייד שלי במקום שקט. על הספה מולי נשאר רק האמרגן, שעוד חודש ימלאו לו שלוש שנים. "אימוש, מה זה השטויות האלה, קנית עוד פריט וינטג'? הפעם באמת, השתחררו לך כל האסימונים?".
ליאת בכרך (צילום: פרטי)
ליאת בכרך,
מגדלת ילדים שפויים במציאות מטורללת, מכורה למילים וסוכר וכותבת אנקדוטות קצרות על החיים.
יודית יונש
וואו עוררת בי נשכחות, הזדהתי ונהנתי מכל משפט ורק רציתי עוד ועוד לגמוע מדברייך… כיף גדול !
בת שבע סנאי
מקסים!!!
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
ענק. מעורר געגוע עז וצחוק עצוב.