פתחתי את המגירה בשולחן הכתיבה של בני הבכור. בן 10 בחודש הבא, בלי עין הרע. טפו. הוא שוב איבד את המפתחות.
בין כל הדפים, כלי הכתיבה, ועטיפות ריקות של ממתקים, היא ישבה לה. כנרת, הגננת שלו מגן טרום חובה. ישבה בשלווה וגזרה במספריים שיש רק לגננות, כאלה שחותכות את הדף בצורה של זיגזג. היא נראתה יפה כמו תמיד, עם רעמת שיער שחורה ונשית, איפור עדין על עורה השחום, בשמלה רחבה וצבעונית.
איזו הפתעה.
הצעתי לה לשבת איתי על קפה ועוגיות בסלון. אבל היא סירבה בחיוך, אמרה שהיא מתגעגעת ומעדיפה לחכות לו, ממש כאן, בתוך המגירה של שולחן הכתיבה שלו. היא הושיטה לי את המפתח, ובחיוך סגרה את המגירה, משאירה אותי עומדת בחוץ, להתרפק על הזכרונות.
***
כשמלאו לו 4, הילד שלי עלה לגן חדש. הוא היה, ועודנו ילד מופנם, שמסיבה מסוימת לא מחצין רגשות. הוא לא בוכה, גם אם מקבל מכה ממש חזקה. אפילו באיזה יום, כשפתח את הראש וכל הפרצוף שלו התמלא בדם, הוא רק רעד והחוויר. מבלי להשמיע ציוץ.
בימים הראשונים לתחילת הגן, ביום שרבי במיוחד של תחילת ספטמבר, אספתי אותו מהגן בשעה שתיים בצהריים. המסלול מהגן לבית עבר דרך גינה בלי טיפת צל, והוא הלך לאט מאוד. מרח את הזמן ובהה ברצפה. ניסיתי לזרז אותו, אבל זה לא עבד.
אחזתי בידו, בשביל שילך יותר מהר, גם זה לא הועיל. ככל שהפצרתי בו, לברוח מהשמש היוקדת, הוא נחפר באדמה. חקר כל נמלה, עלה מיובש שנשר מהעץ וכל וגוש קקי על המדרכה. הסבלנות שלי התאדתה בשמש, ומהבקשות הנעימות, עברתי לצעקות, אבל גם זה לא עזר. הוא עמד במקום, לעתים רחוקות פסע צעד אחד קדימה ושניים אחורה. הוא הזיע והאדים, וגם אני.
כשהבנתי שהצעקות שלי (שהלכו והתגברו) לא הועילו, עברתי לאיומים. אבל גם זה לא עזר, והילד הקטן שלי נשאר נטוע במקומו.
זהו.
בשלב הזה נמאס לי לגמרי, ופשוט הרמתי אותו בצרחות אימה, כשהוא בועט ורושף וקוצף עד עמקי נשמתו, ורצתי איתו הביתה, על הכתף שלי. לברוח אל תוך המזגן.
כשהגענו הביתה הוא היה אדום ונפוח מבכי ושהייה של חצי שעה בשמש שרבית (מרחק הליכה של חמש דקות). בחדרו הממוזג, שטפתי את פרצופו במים קרים, והמשכתי לגעור בו: למה אתה לא מקשיב לי? למה אתה לא זז? למה אתה עושה לי את זה? ובלה-בלה-בלה. הוא התקפל בתנוחת עובר ולא הפסיק לבכות. נורה אדומה וכעורה נפלה לי על הראש.
משהו קרה.
משהו קורה לו.
הייתי חייבת לגרום לו להירגע ולהתחיל לדבר, אז חיבקתי אותו חזק. בהתחלה הוא התנגד וניסה להדוף אותי, אבל לא וויתרתי. החיבוק שלי נשאר יציב במקומו. בהדרגה הוא התחיל קצת להירגע, אז הוספתי גם נשיקות. כשהוא הספיק לבכות, נתתי לו מים.
"מה קרה"? שאלתי והלב שלי דפק.
"היום בגן, כל הילדים הפריעו לכנרת, ורק אני לא, ודווקא אותי היא העבירה מקום. היא לא העבירה אף אחד מהילדים המפריעים. רק אותי, ואני בכלל לא עשיתי כלום". הבכי חזר.
זה היה מסוג הבכי, שיש לו טעם של עלבון, כזה טעם חזק שהוא הגיע עד אלי, ונתקע לי עמוק בגרון. בכי אמיתי מהלב, ולא סתם בכי שמחפש פינוק או תשומת לב.
"אתה רוצה שנלך לדבר איתה"? שאלתי.
"כן". הוא ענה, וכך היה.
למחרת בבוקר, כשפגשנו אותה, הרמתי אותו, כדי שיגיע לגובה שלנו ואמרתי, "את יודעת, אתמול הוא חזר הביתה, מאוד-מאוד עצוב. הוא אמר שכל הילדים הפריעו, חוץ ממנו, ודווקא אותו העברת מקום, ולא אף אחד מהילדים המפריעים".
"נכון מאוד". היא אמרה עם חיוך, הניחה יד רכה על הכתף הקטנה, וקירבה את הפרצוף שלה לשלו. "כולם הפריעו לי חוץ ממך, ובגלל זה העברתי אותך למקום שקט יותר. לא רציתי שהם יפריעו גם לך. היה לי חשוב שיהיה לך נעים". הוסיפה עם עיניים מלאות רוך והכלה, ושאלה אם היא יכולה לחבק אותו. והוא הסכים. הם התחבקו והוא הלך לשחק.
"איזה כיף ששיתפת אותי". היא ליוותה אותי לשער הגן, "זה בכלל לא טריוויאלי שהורים שחושבים שלילד שלהם נעשה עוול, באים ומדברים בצורה נעימה. תראי מה זה, לא רק שהצלחת לפתור את הבעיה לבן שלך, מעכשיו הוא ידע שהוא יכול לסמוך עליי שאני רואה אותו, וגם לא פגעת בסמכות שלי כגננת. תודה לך על זה".
***
כנרת, היא אשת חינוך מדהימה, שמתמודדת בגבורה עם כל אמא כעוסה וכל ילד חסר גבולות. בשנה אחת היא הצליחה להעשיר את עולמי וללמד אותי, שמלאכת החינוך היא עיסוק בדיני נפשות, של הילדים ושל הוריהם הדואגים.
