בשעה בוקר מאוחרת, בלי כל הכנה מוקדמת, הכביסה פערה את פיה ובלעה אותי לתוכה. התקף קלסטרופוביה איים להתפרץ; היה חשוך, טחוב, מחניק, ומהעומס הרב לא היה לי מקום לעמוד ונאצלתי להתקפל ולהתכופף.
בגד אחד בצבע ורוד ממש נלחם איתי על המקום, משכתי אותו בחזקה מהצווארון. שמלה ורודה עם עדויות של כתמי גלידה נפרסו לפני, והזכירו לי אחר צהריים שבו הבלרינה הפרטית שלי התחננה לגלידה. "אפשר גלידה? גלידה? גלי-דה". כל 10 שניות, היא שאלה מחדש, עם אותו הטון המתחנחן, כאילו זאת הפעם הראשונה.
בלרינה עם זיכרון של דג זהב.
כל הסבריי, על העובדה שחורף וקר לא הועילו, עד שבסוף גם אני לא הבנתי בעצמי, למה בעצם לא? אז קנינו גלידה, וליקקנו ביחד, וחלק גדול ממנה נזל על השמלה היפה שלה. ובסוף היא אמרה: "אמא למרות שחורף, את האמא שאני הכי אוהבת בעולם".
ריח מזעזע קטע את רגע הנוסטלגיה המתקתק. הפיג'מה שלי מתלוננת שהיא ממתינה זמן רב בסל הכביסה והבגדים של הילדים עוקפים אותה בתור. "אני רק שאלה" היא חיכתה את קולם של הבגדים האחרים. נזכרתי איך נזרקה לסל הכביסה באמצע הלילה כשהאמרגן הקטן ניגש אלי למיטה, "אמא כואבת לי האוזן, תטפלי בי". ותוך כדי שאני מנסה לפתוח את העיניים, ולהבין איפה אני לעזאזל, הוא הקיא, וכל הטוב שהוא שמר בבטן התפרץ לכל עבר. אחרי שהחזרתי אותו למיטה, נקי ועם חיזוק של אקמולי, הוא אמר: "אימוש, טיפלת בי ממש טוב", הסתובב על צדו ונרדם.
אבל הכי גרוע היה לראות שוב את חולצת בית הספר הלבנה עם כתמי הדם עליה. היא ישבה בשולי סל הכביסה, מובסת, שתינו יודעות שהיא הושלכה לשם רק בגלל שבאותו הרגע סל הכביסה היה קרוב יותר מפח האשפה, ושכתמי הדם לא ייעלמו בחיים. החלטתי ללמד את החברמן שלי לחתוך סלט. גיל 10 זה זמן מצוין להתמודד עם אתגריה של עגבנייה נימוחה, חשבתי לתומי, אבל איך שהסטתי את המבט, הוא חתך לעצמו את האצבע. הוא אף פעם לא בוכה שכואב לו. אבל ראיתי על הפרצוף שלו את הבהלה. ושני האחים הקטנים שלו שנדבקו אליו כי הם חייבים-חייבים לראות כמה דם יורד, לא בדיוק תרמו להרגיע את המצב. כשהאירוע הסתיים הוא הכריז "אני כבר לא אוהב יותר עגבניות, רק עגבניות שרי, כי אותם לא צריך לחתוך. וגם נהרסה לי החולצה. פעם הבאה שאת רוצה ללמד אותי לבשל, תבחרי משהו שלא צריך לחתוך עם סכין, אני יכול להכין סטייק, או צ'ולנט, אבל סלט, בשום אופן לא".
לפני כמה שנים, הייתי בבית של חברה טובה שקרסה תחת נטל מטלות הבית, ואיתם הכביסה. היא הייתה במשבר, אמיתי, שאין לה זמן לעצמה, ששגרת היומיום תובענית, שהיא לא מספיקה לנוח, לשתות קפה. כלום. למשנתה חייה היו אוסף בלתי פוסק של מטלות מחזוריות. אני שמעתי את הכאב שלה, הוא עמד מולי ברור ומוחשי, ולא יכולתי שלא להתכווץ מקנאה. להתכווץ? הפכתי ירוקה.
אלו היו ימים שבהם התרוצצתי מטיפול פוריות אחד לאחר, רודפת אחרי תקוות וחלומות. מחכה שסל הכביסה יתמלא בפיסות חיים, בשגרה שוחקת, ובלכלוך שרק ילדים יכולים לייצר. והנה אני עכשיו, טובעת בהררי הכביסה, ממיינת, מקפלת, מייבשת, תולה ומורידה ושוב, ושוב, ושוב ומאושרת עד הגג.
