כשבאתי לקחת את הבן שלי מהגן, תומר אמר שאני אמא מגניבה, וביקש לבוא אלינו הביתה. אם תומר אמר, תומר יודע.
אז מה אם הוא ילד בן 3. הוא מאוד מפותח לגילו, בעל דעה איתנה על העולם. תומר הוא חבר של הבן שלי מהגן.
ביום חורף חם במיוחד, הלכנו לכיוון הגן של הבת שלי, תומר, הבן שלי ואנוכי. לא לפני שהגננת ציידה אותי בעבודות האמנות של שניהם, ובקבוקי שתייה מפלסטיק שידעו ימים יפים יותר.
20 צעדים בודדים מפרידים בין הגנים של שני הילדים שלי, אבל באורח פלא, הבן שלי הצליח למצוא בדרך אצטרובל מהמם ביופיו. איזה אצטרובל זה היה. אין מה לומר, באמת פאר היצירה.
"אמא, תשמרי לי". הוא ביקש. "ותביאי לי יד". וכך התקדמתי לי, ידי אוחזת בידו, והשנייה בשני בקבוקים ואצטרובל, ומתחת לבית השחי שני ציורים אבסטרקטיים.
בפתח הגן של הבת שלי, אריאל, חברה שלה, ביקשה לבוא אלינו.
וכך היה שתומר, הבן שלי, אריאל, המעיל שלה, הבת שלי, שני ציורים, שני בקבוקי פלסטיק, אצטרובל ואנכי התקדמנו בקצב צב אל עבר הלא נודע. שלושה צעדים מאוחר יותר פגשנו את איילת וסבתא שלה.
"אני חייבת ללכת לסידור קטן, אכפת לך להשגיח עליה לחצי שעה". סבתא שאלה.
"אכפת לי? מה פתאום. מאמי, חיכינו רק לך".
המשכנו ללכת עד שהבן שלי מצא על המדרכה חתיכת פלסטיק נדירה ביופייה. נדירה ביופייה? התכוונתי לומר ח'תכת פלסטיק מרגשת.
"אמא, תשמרי לי". הוא אמר, ובגלל שלא נשאר לי מקום בידיים, הכנסתי לכיס של המכנסיים.
כל הדרכים הביתה, עוברות דרך הגינה הציבורית. הילדים יתישו את עצמם, ואני אזכה לכמה דקות של שקט. איזה כיף פה. אני ממש מעולה בזה. הילדים מעסיקים את עצמם ואני יכולה ליהנות מקרני השמש האחרונות של היום. ילדים מתים עלי, הרהרתי, ובעודי מתרגלת את מנעמי החיים, איילת ניגשה אלי בוכה: "אני מתגעגעת לסבתא שלי".
"קוקי, סבתא נוסעת, היא תחזור עוד חצי שעה בערך. את לא רוצה לשחק עם כל הילדים?".
"אני רוצה את סבתא עכשיו". היא התייפחה.
אוקי. אוקי. אין מצב שאני מפרה את רגעי השלווה היחידים שלי במהלך היום. חייבים לאחד בחזרה את איילת עם סבתא שלה, ובמהירות, לפני שהיא תצא לסידורים, בשביל שאוכל לחזור לכס המלוכה שלי, על הספסל בגינה.
שני תאומים בני 4 שנראו כמו וויקינגים, ביקשו להצטרף. כשאמרתי להם שאנחנו תיכף חוזרים הם השתטחו על הרצפה בבכי קורע לב. השתכנעתי, והם באו. יחד עם הבייביסיטר שלהם, בת ה-16.
בדיוק שהתחלנו להתקדם, הבן שלי עיקם את הרגל ונמרח על הרצפה. כשהתכופפתי שמעתי צליל צורם. כי ח'תכת הפלסטיק המ…מ…מיותרת שהכנסתי לכיס קרעה לי את המכנסיים. לא נשאר זמן לבחון את העכוז החשוף, בגלל הצרחות המלודרמטיות של הילד. מאמוש, אם אתה לא פצוע בינוני עד קשה, אל תפריע לי עם פציעות שטחיות. חייבים להספיק לסבתא של איילת, שממשיכה לבכות פה לצדי.
הילד והתושייה, תומר שאל "רוצים לראות איזה קסם אני יודע לעשות?".
Notice: הפונקציה wp_get_loading_optimization_attributes נקרא בצורה לא תקינה. An image should not be lazy-loaded and marked as high priority at the same time. למידע נוסף כנסו לניפוי תקלות בוורדפרס. (הודעה זו נוספה בגרסה 6.3.0.) in /home/kolhairmodiin/public_html/wp-includes/functions.php on line 6031
"רק אם זה קצר". אמרתי.
"אברא קדברא, קיש קיש קרייה". הוא שיחק עם האצבעות שלו, ופתאום גשם התחיל לרדת, עליי. אבל רק עלי, ולא על אף אחד אחר מהנוכחים המכובדים. כך היה שהבן שלי, אריאל, המעיל שלה, הבת שלי, שני תאומים וויקינגים, בייביסיטר בת 16, איילת, תומר ואני רטובה, עם מכנסיים קרועות צורחת פקודות שאף אחד לא באמת שומע, התקדמנו לכיוון סבתא של איילת, שעדיין בכתה שהיא מתגעגעת אליה.
כשסבתא של איילת פתחה את הדלת, חשבתי שאפשר לנשום לרווחה, אבל בשנייה שהיא קלטה את ההתגודדות בפתח, היא התעלפה במקום.
השמש כבר שקעה לגמרי, והתחיל להיות קר. החלטתי לעשות מה שטוב לי, אז פיזרתי את ההתקהלות והלכתי הביתה עם הילדים שלי.
למחרת כשבאתי להוציא את הבן שלי מהגן, תומר ביקש לבוא אלינו.
"תומר חמוד, למרות שיש לי הערכה מאוד עמוקה אליך כבן אדם, ואני באמת חושבת שאתה ילד על הכיפאק, היום לא מתחשק לי להיות אמא מגניבה. היום מתחשק לי להיות אמא עייפה, ולהעביר אחר צהריים בכירבולים מול הטלוויזיה, כי אחרי כל המגניבות של אתמול גמרתי עם מיגרנה במיטה. עד עכשיו אני סוחבת את הצפצופים באוזניים. מחר אני אחזור להיות אמא מגניבה ותבוא לבקר אותנו בסדר?".
5 דקות אחר כך קלטתי את תומר ניגש לאמא אחרת ואומר לה: "את אמא מגניבה, אפשר לבוא לבקר אתכם?" והיא הסכימה. וכך הם הלכו להם לעבר השקיעה, אמא מגניבה תורנית, הבן שלה ותומר, שאם אמא שלו לא היתה קוראת שורות אלה, הייתי מפנקת אותו עם איזו קללה עסיסית.
